Histoires

שִׁלְגִּיָּיה וְשִׁבְעַת הַגַּמָּדִים

Blanche-Neige et les Sept Nains

פַּעַם, בְּמַמְלָכָה רְחוֹקָה, חַיָּה נְסִיכָה יְפֵהפִיָּיה בְּשֵׁם שִׁלְגִּיָּיה. קָרְאוּ לָהּ שִׁלְגִּיָּיה, מִשּׁוּם שֶׁהָעוֹר שֶׁלָּהּ הָיָה לָבָן כְּמוֹ שֶׁלֶג. אִמָּהּ הַחוֹרֶגֶת שֶׁל שִׁלְגִּיָּיה, הַמַּלְכָּה הָרָעָה, קִינְאָה בַּיּוֹפִי שֶׁל שִׁלְגִּיָּיה. כָּל יוֹם הִיא שָׁאֲלָה אֶת הַמַּרְאָה הַקְּסוּמָה שֶׁלָּהּ: "מַרְאָה, מַרְאָה שֶׁעַל הַקִּיר, מִי הֲכִי יָפֶה בְּכָל הָעִיר?" וְהַמַּרְאָה עָנְתָה תָּמִיד: "אַתְּ, מַלְכָּתִי." יוֹם אֶחָד, הַמַּרְאָה עָנְתָה לְמַלְכָּה: "שִׁלְגִּיָּיה הִיא הַיָּפָה בְּיוֹתֵר." הַמַּלְכָּה הָרָעָה כָּעֲסָה מְאוֹד וְהֶחֱלִיטָה לַהֲרוֹג אֶת שִׁלְגִּיָּיה. הִיא שָׁלְחָה צַיָּיד לַיַּעַר כְּדֵי לַהֲרוֹג אוֹתָהּ, אַךְ הַצַּיָּיד, שֶׁהָיָה בַּעַל לֵב טוֹב, רִיחֵם עָלֶיהָ וְשִׁחְרֵר אוֹתָהּ. הוּא אָמַר לָהּ לִבְרוֹחַ וּלְהִסְתַּתֵּר. שִׁלְגִּיָּיה רָצָה בַּיַּעַר עַד שֶׁמָּצְאָה בַּיִת קָטָן וְקָסוּם. זֶה הָיָה בֵּיתָם שֶׁל שִׁבְעָה גַּמָּדִים. הַגַּמָּדִים קִיבְּלוּ אֶת שִׁלְגִּיָּיה בְּשִׂמְחָה וְהִזְמִינוּ אוֹתָהּ לָגוּר אִיתָּם. כַּאֲשֶׁר הַמַּלְכָּה הָרָעָה גִּילְּתָה שֶׁשִּׁלְגִּיָּיה עֲדַיִין בַּחַיִּים, הִיא הִתְחַפְּשָׂה לְאִישָּׁה זְקֵנָה וְהָלְכָה לְבֵית הַגַּמָּדִים. הִיא נָתְנָה לְשִׁלְגִּיָּיה תַּפּוּחַ מוּרְעָל. שִׁלְגִּיָּיה אָכְלָה מִמֶּנּוּ וְנָפְלָה לְתַרְדֶּמֶת עֲמוּקָּה. הַגַּמָּדִים הָיוּ עֲצוּבִים מְאוֹד וְהִנִּיחוּ אֶת שִׁלְגִּיָּיה בְּאָרוֹן זְכוּכִית בַּיַּעַר. יוֹם אֶחָד, הִגִּיעַ נָסִיךְ וְרָאָה אֶת שִׁלְגִּיָּיה. הוּא הִתְאַהֵב בָּהּ מִיָּד וְנָתַן לָהּ נְשִׁיקָה. בִּזְכוּת הַנְּשִׁיקָה, הַכִּישּׁוּף הִתְבַּטֵּל וְשִׁלְגִּיָּיה הִתְעוֹרְרָה. שִׁלְגִּיָּיה וְהַנָּסִיךְ הִתְאַהֲבוּ וְהִתְחַתְּנוּ, וְהֵם חָיוּ בְּאוֹשֶׁר וְעוֹשֶׁר. הַמַּלְכָּה הָרָעָה נֶעֶנְשָׁה . שִׁלְגִּיָּיה וְהַנָּסִיךְ חָיוּ חַיֵּי אוֹשֶׁר וְנַחַת, מוּקָּפִים בַּחֲבֵרִים טוֹבִים וּבְאַהֲבָה רַבָּה.

פעם, בממלכה רחוקה, חיה נסיכה יפהפייה בשם שלגייה. קראו לה שלגייה, משום שהעור שלה היה לבן כמו שלג. אמה החורגת של שלגייה, המלכה הרעה, קינאה ביופי של שלגייה. כל יום היא שאלה את המראה הקסומה שלה: "מראה, מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בכל העיר?" והמראה ענתה תמיד: "את, מלכתי." יום אחד, המראה ענתה למלכה: "שלגייה היא היפה ביותר." המלכה הרעה כעסה מאוד והחליטה להרוג את שלגייה. היא שלחה צייד ליער כדי להרוג אותה, אך הצייד, שהיה בעל לב טוב, ריחם עליה ושחרר אותה. הוא אמר לה לברוח ולהסתתר. שלגייה רצה ביער עד שמצאה בית קטן וקסום. זה היה ביתם של שבעה גמדים. הגמדים קיבלו את שלגייה בשמחה והזמינו אותה לגור איתם. כאשר המלכה הרעה גילתה ששלגייה עדיין בחיים, היא התחפשה לאישה זקנה והלכה לבית הגמדים. היא נתנה לשלגייה תפוח מורעל. שלגייה אכלה ממנו ונפלה לתרדמת עמוקה. הגמדים היו עצובים מאוד והניחו את שלגייה בארון זכוכית ביער. יום אחד, הגיע נסיך וראה את שלגייה. הוא התאהב בה מיד ונתן לה נשיקה. בזכות הנשיקה, הכישוף התבטל ושלגייה התעוררה. שלגייה והנסיך התאהבו והתחתנו, והם חיו באושר ועושר. המלכה הרעה נענשה . שלגייה והנסיך חיו חיי אושר ונחת, מוקפים בחברים טובים ובאהבה רבה.

פַּעַם, בְּמַמְלָכָה רְחוֹקָה, חַיָּה נְסִיכָה יְפֵהפִיָּיה בְּשֵׁם שִׁלְגִּיָּיה. קָרְאוּ לָהּ שִׁלְגִּיָּיה, מִשּׁוּם שֶׁהָעוֹר שֶׁלָּהּ הָיָה לָבָן כְּמוֹ שֶׁלֶג. אִמָּהּ הַחוֹרֶגֶת שֶׁל שִׁלְגִּיָּיה, הַמַּלְכָּה הָרָעָה, קִינְאָה בַּיּוֹפִי שֶׁל שִׁלְגִּיָּיה. כָּל יוֹם הִיא שָׁאֲלָה אֶת הַמַּרְאָה הַקְּסוּמָה שֶׁלָּהּ: "מַרְאָה, מַרְאָה שֶׁעַל הַקִּיר, מִי הֲכִי יָפֶה בְּכָל הָעִיר?" וְהַמַּרְאָה עָנְתָה תָּמִיד: "אַתְּ, מַלְכָּתִי." יוֹם אֶחָד, הַמַּרְאָה עָנְתָה לְמַלְכָּה: "שִׁלְגִּיָּיה הִיא הַיָּפָה בְּיוֹתֵר." הַמַּלְכָּה הָרָעָה כָּעֲסָה מְאוֹד וְהֶחֱלִיטָה לַהֲרוֹג אֶת שִׁלְגִּיָּיה. הִיא שָׁלְחָה צַיָּיד לַיַּעַר כְּדֵי לַהֲרוֹג אוֹתָהּ, אַךְ הַצַּיָּיד, שֶׁהָיָה בַּעַל לֵב טוֹב, רִיחֵם עָלֶיהָ וְשִׁחְרֵר אוֹתָהּ. הוּא אָמַר לָהּ לִבְרוֹחַ וּלְהִסְתַּתֵּר. שִׁלְגִּיָּיה רָצָה בַּיַּעַר עַד שֶׁמָּצְאָה בַּיִת קָטָן וְקָסוּם. זֶה הָיָה בֵּיתָם שֶׁל שִׁבְעָה גַּמָּדִים. הַגַּמָּדִים קִיבְּלוּ אֶת שִׁלְגִּיָּיה בְּשִׂמְחָה וְהִזְמִינוּ אוֹתָהּ לָגוּר אִיתָּם. כַּאֲשֶׁר הַמַּלְכָּה הָרָעָה גִּילְּתָה שֶׁשִּׁלְגִּיָּיה עֲדַיִין בַּחַיִּים, הִיא הִתְחַפְּשָׂה לְאִישָּׁה זְקֵנָה וְהָלְכָה לְבֵית הַגַּמָּדִים. הִיא נָתְנָה לְשִׁלְגִּיָּיה תַּפּוּחַ מוּרְעָל. שִׁלְגִּיָּיה אָכְלָה מִמֶּנּוּ וְנָפְלָה לְתַרְדֶּמֶת עֲמוּקָּה. הַגַּמָּדִים הָיוּ עֲצוּבִים מְאוֹד וְהִנִּיחוּ אֶת שִׁלְגִּיָּיה בְּאָרוֹן זְכוּכִית בַּיַּעַר. יוֹם אֶחָד, הִגִּיעַ נָסִיךְ וְרָאָה אֶת שִׁלְגִּיָּיה. הוּא הִתְאַהֵב בָּהּ מִיָּד וְנָתַן לָהּ נְשִׁיקָה. בִּזְכוּת הַנְּשִׁיקָה, הַכִּישּׁוּף הִתְבַּטֵּל וְשִׁלְגִּיָּיה הִתְעוֹרְרָה. שִׁלְגִּיָּיה וְהַנָּסִיךְ הִתְאַהֲבוּ וְהִתְחַתְּנוּ, וְהֵם חָיוּ בְּאוֹשֶׁר וְעוֹשֶׁר. הַמַּלְכָּה הָרָעָה נֶעֶנְשָׁה . שִׁלְגִּיָּיה וְהַנָּסִיךְ חָיוּ חַיֵּי אוֹשֶׁר וְנַחַת, מוּקָּפִים בַּחֲבֵרִים טוֹבִים וּבְאַהֲבָה רַבָּה.

Il était une fois, dans un royaume lointain, vivait une belle princesse nommée Blanche-Neige.
On l'appelait Blanche-Neige parce que sa peau était blanche comme la neige.

La marâtre de Blanche-Neige, la méchante reine, jalousait la beauté de Blanche-Neige.
Chaque jour, elle demandait à son miroir magique : "Miroir, miroir sur le mur, qui est la plus belle de tout le royaume ?"
Et le miroir répondait toujours : "C'est toi, ma reine."

Un jour, le miroir répondit à la reine : "Blanche-Neige est la plus belle."
La méchante reine fut très en colère et décida de tuer Blanche-Neige.
Elle envoya un chasseur dans la forêt pour la tuer, mais le chasseur, qui avait bon cœur, eut pitié d'elle et la libéra.
Il lui dit de fuir et de se cacher.

Blanche-Neige courut dans la forêt jusqu'à ce qu'elle trouve une petite maison enchantée.
C'était la maison de sept nains.
Les nains accueillirent Blanche-Neige avec joie et l'invitèrent à vivre avec eux.

Quand la méchante reine découvrit que Blanche-Neige était toujours en vie, elle se déguisa en vieille femme et alla à la maison des nains.
Elle donna à Blanche-Neige une pomme empoisonnée.
Blanche-Neige en mangea et tomba dans un profond sommeil.

Les nains étaient très tristes et mirent Blanche-Neige dans un cercueil de verre dans la forêt.
Un jour, un prince arriva et vit Blanche-Neige.
Il tomba immédiatement amoureux d'elle et lui donna un baiser.
Grâce au baiser, le sort fut brisé et Blanche-Neige se réveilla.

Blanche-Neige et le prince tombèrent amoureux et se marièrent, et ils vécurent heureux pour toujours.
La méchante reine fut punie.
Blanche-Neige et le prince vécurent des jours heureux et tranquilles, entourés de bons amis et d'un grand amour.